תעלולי פייסבוק (או : בומרנג-בלוג) 24 בנובמבר 2007

מביך לומר, אבל אני והאינטרנט כבר הרבה שנים ביחד. זה התחיל במפגש אקראי (ברוח פייסבוק : RANDOM FRIEND, ב1996, בפרוייקט מחונני מדע בשם “מראה מעל הרשת”). המטרה הייתה להרים פרוייקט מדעי, תוך כדי שימוש ברשת האינטרנט כבמקור מידע. אני זוכר איך ישבתי מול הדבר העצום הזה, המשונה הזה, וחפרתי בו, בהתחלה בנושאים הקשורים בפרוייקט ומהר מאוד בדברים אחרים (וכבר אז הייתה מלאה הרשת בתמונות עירום קטנות ומהבהבות, שנטו יותר לכיוון הפוקס (סמנתה) ופחות לכיוון הסמית (ניקול)).

ב-1997 הקמתי את האתר הראשון שלי. קראתי לו “שמח כברירת מחדל”. למה? זה הסבר מורכב, אני מניח, אבל הוא לא היה ממש שמח. אחרי 18 שנה של כלא תרבותי בטבריה, הרגשתי סוף-סוף שאני יכול לכתוב. וכתבתי. קצת יותר מדי במליצות (ואין ספק שהיום זה די מביך), קצת בחשיבות עצמית יתרה (שנותרה) וקצת בחוכמה (שאבדה זה מכבר). ב-2003 החליטה מורה אחת בחיפה ללמד כמה מהטקסטים שלי, מה שהיה נראה לי אז, וגם היום, מביך. הסברתי לעצמי שהיא בתולה-לבנה עם רגשות אשם ומשיכה לנערים שחורים שיודעים קרוא-וכתוב. זה סידר לי גם את האגו היצירתי, וגם את הלבידו המפעפע. בעשרות שיחות וירטואליות החלפנו תדיר בין משפטי זימה לשיחות עומק על משמעות החיים. אישית, העדפתי את הזימה.

אחרי האתר ההוא היה אתר בשם “סכיזו-2″, ואחר-כך “שחורדיני” (שכבר יצר סוג של קהילה). שניהם נעלמו מן העולם, אבל האתר ההוא - העתיק, הראשון, המביך בעיקרו, נשאר עומד על תילו באירוח החינם האינטרנטי הראשון (geocities). ושם הוא עומד עד ימנו אנו.

לפני שבועיים קיבלתי הודעה משונה בפייסבוק. “שלום”, היא התחילה, “אני לא יודע אם אתה זוכר אותי… היינו סוג-של-חברים לפני 12 שנה”. ואז נזכרתי בלילה ההוא, המטופש כמעט, שישבנו אצלי בבית ואני התרברבתי על הדבר הזה, המשונה הזה, שקוראים לו אינטרנט. והנה, תראו איך אפשר לכתוב שם משהו. ובואו נכתוב משהו ביחד! כן! כן! על מה נכתוב? על זין! לא סתם זין, על הזין במאה ה-21! כן, זה מטופש כמו שזה נשמע. וזה נכתב אז, בלילה אחד בשנת 97.
“אתה מבין”, ההודעה בפייסבוק המשיכה, “אז זה היה נחמד… אבל עכשיו… אני עורך דין, וכל פעם שמחפשים את השם שלי בגוגל, מגיעים לדף הזה. וזה באמת לא מכובד. אתה מבין… אני עורך דין עכשיו”.
האיש עורך דין. מאוד לא צפוי. הוא היה מאוד חמוד בגיל 16, ולא ממש מתמצא בחוזים. כך-או-כך, ההודעה ממשיכה “כבר שבועות שאני מתכתב איתם במיילים, מבקש שיורידו את הדף הזה, אבל הם מסרבים! אני מבקש ממך, מתריע בך ואפילו מזהיר אותך - תוריד את הדף הזה מהרשת!”.

ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל אני לא זוכר את שם המשתמש, בוודאי שלא את הסיסמא. את GEOCITIES קנתה יאהו!, שלא מגיבה למיילים בנושא ולא מראה סימני פחד אל מול מכתבי האיום של עורך-דין האקנה. הם בטח יושבים שם, בחדרי ישיבות בסתרי-סתרים, משתעשעים במאגרי המידע של מי שהיו-ילדים והיום לובשים חליפות ופנים שתפורות לא-במידה.

אז “שמח כברירת מחדל” עדיין עומד שם, עם המאמר המביך על הזין במאה ה-21, וכמה מאמרים מביכים פחות. זה רק מוכיח שגם ההכרזה של צ’רצ’יל ש”ההיסטוריה הולכת לזכור אותי לטובה, שכן אני מתכוון לכתוב אותה”, לא תמיד עובדת לזכותך.

| קטע קודם : מפלצת ברמת גן : המייקינג אוף